הוראה דיפרנציאלית מנקודת מבט התפתחותית - חקר מקרה למאמנות אוריינות

חקר מקרה זה מנתח מפגש בין מאמנת אוריינות למורה שבו המאמנת מנחה את המורה בתכנון של שיעור דיפרנציאלי בכיתה א'.

בעוד רבים מאמינים כי חלוקה לקבוצות הומוגניות היא המפתח להוראה דיפרנציאלית המאפשרת מיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד, המחקר מלמד כי החלוקה לבדה אינה מספיקה. תאוריית טווח ההתפתחות המקורבת (ZPD) של ויגוצקי מציעה מסגרת חשיבה אחרת – כזו המתמקדת במרחב שבין מה שהתלמיד מסוגל לעשות בעצמו לבין מה שהוא יכול להשיג בעזרת הכוונה ותמיכה.

חקר המקרה מייצר הזדמנות כפולה ללמידה - הוא מספק הן הזדמנות לבחון מהי משמעותה של התאמת פעילות לתלמידים וכיצד אפשר להרחיב את החשיבה עליה, והן הזדמנות לבחון כיצד שיח של מאמנת ומורה תומך בתכנון משותף של הוראה דיפרנציאלית או מעכב אותו.

הוראה דיפרנציאלית מניחה כי יש להתאים את הלמידה ללומד ולא כי על הלומד להתאים את עצמו ללמידה. הנחה זו נשענת על התפיסה שלפיה יכולתו של לומד להבנות ידע ולהשתמש בו נשענת על חוויות ועל ידע קודמים שברשותו. כך אפשר להתאים את ההוראה ללומד על פי מידת המוכנות שלו ללמידה, תחומי העניין שמאפיינים אותו ושליטתו בידע הרלוונטי.

צורתה השכיחה של הוראה דיפרנציאלית היא בחלוקה לקבוצות הומוגניות, אך הממצאים המחקריים מעידים כי החלוקה כזו לבדה אינה ערובה לשיפור תהליכי הלמידה, ולכן יש חשיבות להבין מהן דרכי ההוראה בתוך אותן קבוצות וכיצד אילו תורמות לשיפור הלמידה.

חקר המקרה שלהלן מספק הצצה לשיח בין מורה למאמנת שבמרכזו התאמה ותכנון משימות לימודיות בשיעור של הוראה דיפרנציאלית בקבוצות בכיתה א'. במוקד השיעור – הוראת התנועה חיריק. השיעור שתוכנן נפתח בהקניית החיריק לכיתה כולה, והחלוקה לקבוצות נעשתה על בסיס מיפוי ההיכרות של התלמידים עם התנועות.

בניתוח חקר המקרה נתבונן על תכנון הוראה דיפרנציאלית דרך העדשה של התאוריה של ויגוצקי בדבר טווח ההתפתחות המקורבת (ZPD – Zone of Proximal Development):

טווח ההתפתחות המקורבת (ZPD – Zone of Proximal Development)

לפי תאוריה זו, נקודת המוצא לתהליך הלמידה היא יכולתו של הלומד לפעול בסיועו של אחר, וסופו ביכולתו של הלומד לפעול עצמאית.
בתווך של טווח ההתפתחות המקורבת, הידע והמיומנויות כבר נמצאים ברשותו של הלומד במצב ראשוני, אך הוא טרם השיג שליטה בהם. כדי להשיג שליטה הלומד זקוק לפיגומים, המאפשרים לו תהליך למידה מדורג ובר־קיימה. הפיגומים פוחתים והולכים ככל שתהליך הלמידה מתקדם.
כך למשל מורה למתמטיקה תפתור עם התלמידים מספר תרגילים יחד במליאה ואחר כך תאפשר להם להתנסות בפתרון עצמאי של תרגילים דומים עד להשגת שליטה. הפתרון המשותף הוא דוגמא לפיגום.
ה־ZPD מתאר את הלמידה כהתפתחות על פני רצף, ולכן תכנון הלמידה מחייב שקילה של התהליך כולו – החל מזיהוי נקודות המוצא והסיום והגדרתן וכלה בזיהוי האמצעים שיובילו את הלומד בין שתי הנקודות.

מתמלול השיח בין המאמנת והמורה עולה שההתאמה לקבוצה נובעת מהערכתן את הפעילויות במערך השיעור בעיקר על הציר קל–קשה, ואולם לא ברור כיצד נקבע מה קל ומה קשה, וכיצד כל פעילות עשויה לתרום להתפתחותם הלימודית של התלמידים בקבוצה.

התאוריה של ויגוצקי מאפשרת לבחון את התאמת המשימות לתלמידים על בסיס התייחסות לציר של התפתחות שבעזרתו בוחנים את נקודות המוצא והסיום של הלמידה ואת הפיגומים שמסייעים לתלמידים להתפתח ביניהן. נבחן כיצד התאוריה באה לידי ביטוי בתיאור המקרה הפרטי, ובתכנון הוראה דיפרנציאלית ככלל.

חקר המקרה כולל:

רקע תאורטי בנושא הוראה דיפרנציאלית וטווח ההתפתחות המקורבת (ZPD)
תיאור מקרה מפורט כולל תמלול השיחה בין המורה למאמנת
הצעה לפרשנות מחקרית של המקרה – ניתוח האירוע מתוך נקודת מבט תאורטית
הצעות לדיון ולעבודה קבוצתית בעקבות הקריאה של חקר המקרה

להורדת קובץ חקר המקרה

חקר מקרה זה הנו חלק מחוברת המכילה ארבעה חקרי מקרה של פגישות מקצועיות שקיימו מאמנות האוריינות בבתי הספר שמיזם מישרים מלווה - מפגש הנחיה לצוות, הנחיה פרטנית או הדגמה של הוראה בכיתה. חקרי המקרה פותחו במסגרת מחקר שערך המרכז לחקר הפדגוגיה שותפויות אקדמיה־שדה מטעם אוניברסיטת בן־גוריון בבתי ספר שמיזם מישרים מלווה.